גנבי התודעה 

במהלך שנות חיי המקצועיות והאישיות גיליתי לתדהמתי כי שלוות הנפש שלי, אך גם של רבים סביבי, אינה תלויה בסודות "כיצד לא לחיות בצער" או "סודות האושר" של העולם המודרני. האמת נמצאת לא רק באיזון בין שניהם, אך בעיקר ביכולתו של אדם, לעיתים כזו הנבנית אט-אט, להעלות את מודעותו הפנימית למצבי התודעה שמוחו יוצר.

כן, זה לא סוד כי מצבי תודעה הינם דבר משתנה. המציאות תשאר אותו הדבר, אך הדרך והפרספקטיבה בה נביט בה הם שישנו את מחשבותינו, רגשותינו והתנהגותנו. דומה הדבר לעשרה צלמים המצלמים אותו פרח בדיוק. באופן מופלא כשנתבונן לבסוף בצילומיהם נראה תמונות שונות לחלוטין. רגע, אבל זה אותו פרח... אז מה השתנה כאן? כיצד בתמונה אחת הפרח נראה בודד, עצוב, מטושטש ודווקא עליו הקמלים אלו הם הבולטים, ואילו בצילום אחר הפרח נראה צבעוני ומלא, עשיר, זוהר ודווקא הניצנים שלידו העומדים לפרוח הם אלו הבולטים?

אם תרצו, בפשט, זהו "הצלם" הפרטי שבכל אחד מאיתנו, עם מצלמתו הייחודית דרכה הוא מתבונן על העולם הפנימי והחיצוני. אך גם אותו צלם למרבית הפלא יכול להתעורר מחר בבוקר קצת אחרת, ושוב יחזור לאותו פרח, ותמונתו תהיה שונה לחלוטין.. בדרש או בסוד אלו הם מצבי התודעה המשתנים שלנו.

מצבי תודעה יכולים להשתנות כל העת. הדוגמא הקיצונית והבולטת לכך היא בעת בה אדם לוקח חומרים פסיכואקטיביים אשר יוצרים שינוי כימי במוח, ולפתע אותה מציאות שנראתה קודם אפורה ומדכאת הופכת להיות ורודה ומאושרת. במצבים פחות קיצוניים התודעה שלנו יכולה להשתנות בעת בה אנו מקבלים מתנה או בשורה טובה, ושוב, מה שנראה קודם חסר תקווה, עגום ומייאש יכול כהרף עין להשתנות לתחושה שהחיים כל כך יפים... אבל מי מאיתנו היה רוצה להתהלך כל חייו בתלות בגורמים חיצוניים? מי מאיתנו לא היה רוצה לשלוט בתודעתו באופן בו הוא מחובר למציאות ורואה אותה כהוויתה, מחובר לעצמו במלואו (Wholeness), ויודע שיש ימים מאתגרים יותר ויש ימים בהם נהר החיים ממשיך לזרום בנחת ובשקט, ו"ירא כי טוב".

החשיפה של פרויד את הכוחות המניעים אותנו הביאה את המושג תת המודע להכרה הציבורית. הוא תיאר את הלא מודע כגונב את המושכות מהאדם עצמו, ומכוון את פעולותיו באופן המנותק מחשיבה רציונלית. הלא מודע מכיל, מחד, את האיד, בו משוטטים בחופשיות פחדים קמאיים ויצרים שלא נתונים לתכתיבי זמן ומרחב. מנגד, מכיל הוא גם את הסופר אגו השולט בנו ביד קשה, תוך מוסרניות מענישה. אותו תת-מודע שפרויד דיבר עליו אמנם התפתח מאז עד מאד, וכיום הוא משיק גם למדעי המוח החוקרים את עולם ההכרה והתודעה, ועדיין המחקר נמצא בחיתוליו. אך הן עולם הפסיכולוגיה והן עולם המחקר מסכימים כי רב הנסתר על הגלוי במצבי הכרה ותודעה, מה מפעיל אותם ומה מכבה אותם, וכיצד ניתן לעזור לאדם, בדיוק כפי שכינה זאת פרויד, לא לתת לאותם "גנבים" קטנים לתעתע בנו ולקחת מאיתנו את המושכות של חיינו?

אחד הסודות נמצא דווקא בדיבור. האדם כל היום "מדבר" עם עצמו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לאו. יש חוקרים הטוענים כי במהלך יום אחד עוברים 60,000 מחשבות בראשו של אדם החל מהמחשבות הקטנות ביותר של מה ללבוש, היכן המפתחות או האם לאכול עכשיו תפוח או לחמניה, דרך מחשבות מעט יותר כבדות משקל של האם להיות בראש השנה אצל אמא או החותנת ומה יהיו ההשלכות של כל אחת מבחירות אלו, ועד המחשבות העמוקות ביותר של אדם עם עצמו, שחלקן נמצא בחלק האפל יותר של המודעות וההכרה, הנוגעות למי אני, מה אני חושב על עצמי, משמעות (או אי-משמעות) קיומי, פחדים וזכרונות העולים מנבכי התודעה ברגע הכי לא מתאים בשל טריגר כזה או אחר ועוד. יש בודדים בינינו שהצליחו להגיע לתודעה כה יציבה ששום דבר מכל אלו לא ישפיע עליהם, אך לרובנו, גם בלי שנבין מדוע ולמה, פתאום ישתנה מצב הרוח, תחושת הפסימיות והשליליות תגבר, וה"אין", ה"לא" והריקנות ימלאו את הנפש ו"החשק" שלנו לפעול ולעשות ירד פלאים.

מדהים לגלות כיצד שיפוטיות וביקורת עצמית ממלאים תפקיד חשוב בתהליכים אלו. אך לא פחות מדהים לגלות כי כבר לפני אלפי שנים היהדות הבחינה בכח העצום שיש לדיבור על חיינו. לא פלא כי היהדות מקדישה מקום רב וחשוב ל"לשון הרע" וספרו של החפץ חיים נמצא בכל בית יהודי כספר חובה. לאחר תפילת שחרית מופיעים בסידור שש זכירות; קטעים אלו עוסקים בנושאים שנאמרו עליהם בתורה חובת זכירה או אי שכחה. חלק מחובות אלו נחשבות למצווה דאורייתא, בהן מוזכר גם מעשה מרים:  זכור את אשר עשה יהוה אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים: (דברים כ"ד). על פי הרמב"ן והרשב"ץ זוהי אחת מתרי"ג מצוות. אך מה כבר עשתה מרים הנביאה, זו שהחזירה את עמרם אביה ליוכבד אמה וציוותה עליו לשאתה בשנית, כיוון שראתה ברוח הקודש כי מהם יצא משה מנהיג ישראל, זו שדאגה כי לא יאונה לו רע בתיבה ביאור ולא עזבתו עד שראתה כי בת פרעה משתה אותו משם, זו שגרמה לכל נשות ישראל לשיר את שירת הים המרוממת בתופים ובמחולות לאחר קריעת ים סוף, שראה הקב"ה כי חשוב לכל יהודי לזכור ולא לשכוח? המקרא מספר לנו בקצרה; ותדבר מרים ואהרן במשה, על-אדות האשה הכשית אשר לקח:  כי-אשה כשית, לקח (במדבר יב, א). הקב"ה רואה בחומרה רבה כיצד יכולה לשון הרע לפגוע ורוצה ללמד לקח את בני ישראל לדורות ועל כן מעניש בחומרה את מרים, אך למרות הצרעת והרחקתה מהמחנה מפאת כבודה מחכה לה עם ישראל כולו למשך שבוע עד שתחלים ותחזור לאיתנה לפני שימשיך במסעו במדבר.

לשון הרע שאנו מדברים על הזולת יכולה לפגוע בו בדרכים שאנו אפילו לא יכולים לתאר לעצמנו, אך בעומק הדברים, ולא פחות חמור מכך, הלקח הוא גם תשומת לב ללשון הרע שבה אנו מדברים לעצמנו על עצמנו. בן אדם יכול לשפוט ולבקר את עצמו בדרך בה אף אחד בעולם לא יעיז לעשות זאת, ואם ישמע דברים אלו נאמרים על ידי אדם אחר הוא עלול לכעוס ולהעלב מאד, אך כשהם נאמרים בעמקי ליבו, לעיתים אפילו בלי שיהיה מודע לכך או שכבר כה הורגל לדיבור עצמי זה במשך שנים שלא נתן ליבו שיש בכך דבר מוזר, הם מחלחלים לתודעתו, פוגעים בדימוי העצמי שלו, בבטחון העצמי, בתחושת הזהות המגובשת והיציבה, מונעים ממנו לראות את כל הטוב שבו ובעיקר את אותה נשמה טהורה ומוארת, אחת יחידה ומיוחדת במינה שהקב"ה הוריד לעולם.

כשמדובר על מצבי תודעה אנו יכולים לראות בקצה האחד את תודעת החסר, Deficit Consciousness, ובקצה השני את תודעת השפע, Abundance Consciousness. תודעה זו כפי שאנו כבר מבינים מהנאמר לעיל לא מושפעת רק מגורמים חיצוניים, אלא בעיקר מגורמים פנימיים ובראשם הדרך בה אנו מדברים לעצמנו. תודעת החסר מאופיינת בדיבור שלילי על עצמי כגון; אני לא מוצלח, שום דבר לא הולך לי, אין בי שום דבר מיוחד, אני לא יפה, לא ראוי, אני לא מעניין, לא חכם, אף אחד לא אוהב אותי, לא מעריכים אותי וכיו"ב. תודעה זו מאופיינת במיקוד בכל ה"לא" וה"אין" תוך כדי שלל השוואות לאחרים, חשיבה קוטבית וקיצונית של שחור-לבן, שלל הכללות (תמיד, כל הזמן, אף פעם...) ומיקוד בעבר ובעתיד במקום בהווה, ומכאן ועד תחושת ריקנות, חוסר ערך, דכדוך ואך דכאון המרחק לא רב. תודעת השפע מתמקדת בראיית ה"יש" והקיים בהווה בנשמתו של האדם, על כל האוצרות שהקב"ה חנן אותו בהם, כשרונותיו, האינטליגנציות שלו, נסיונו, מעלותיו, יכולותיו, כל הלימוד שהשיג בחייו, מסע גדילתו והתפתחותו המתמדת, שיפור מידותיו ועוד. תודעת השפע מתייחסת גם לכל מה שקיים בעולמו הגשמי של האדם ואינה מתייחסת לשום דבר כמובן מאליו; "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה" (דברים ח, ד). ההודייה על היש, המלווה את האדם היהודי מרגע קימתו: "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", תפילת הנשמה, דרך הודיה על כל כוס מים ופת לחם, ברכת אשר יצר, ההודיה הנאמרת שלוש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה ועוד, כל אלו ועוד אם נאמרים בכוונה מודעת מחזקים את תודעת השפע שקיים בחייו של האדם וממלאים את נשמתו וחייו במשמעות ותוכן.

אם נראה את המימד הפסיכולוגי העמוק הקיים ביהדות, נבחין כי אלפי שנים לפני פרויד שמה זו דגש על הצורך לכוון את תודעת האדם לראות את כל היש והקיים בעולמו, מול נטייתו הטבעית להתלונן על עצמו ועל חייו, ולהתמקד ברע ובאין, ועד כמה נטייה זו תוביל את חייו למרירות, יאוש ודכדוך במקום לחיים של שמחה. ומהי המצווה הגדולה ביותר שלמדנו זה אך עתה בפרשת כי תבוא לקראת ראש השנה? השם מצווה אותנו לא רק לשמור את מצוותיו וללכת בדרכיו, אך גם לעשות זאת בשמחה! "... תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח, מז). מזכיר לכם את הפרח בתחילת דברי?... המצוות יהיו אותן מצוות, המציאות תהיה אותה מציאות והחיים יהיו אותם חיים. אך כשאדם מודע למחשבותיו ומסיט אותן מתודעת החסר לתודעת השפע הוא יוכל לשלוט על כל אותם "גנבי תודעה" קטנים ולהחזיר את המושכות לחייו ולחיותם מתוך שמחה והכרת הטוב הפנימי והחיצוני, הגשמי והרוחני, בהודייה שלמה ומלאה בכל רגע ורגע בו ניתנה נשמת חיים באפו במסע חייו בעולם הזה. לא, אין כאן "הוקוס פוקוס".. זוהי עבודה פנימית מתמשכת של הרחבת המודעות לבד או בטיפול אך התוצאות מצדיקות כל רגע של עבודה זו ברגע בו אדם מרגיש כי חזר לשלוט בחייו ואינו מאפשר יותר לאותם "גנבי תודעה" להזדחל לחייו ולגזול ממנו את שלוות רוחו ונפשו.